לחפש את האור: לבחור לאן להפנות את המבט

יש לנו נטייה אנושית להתמקד במה שלא בסדר.

מישהו לא התקשר, ואנחנו חושבים: “כנראה שהוא לא רוצה אותי.” קיבלנו ביקורת אחת, ושוכחים עשר מחמאות שקיבלנו. משהו לא הצליח, ואנחנו מתחילים לחשוב: “אני פשוט לא מסוגל/ת.” אנחנו מסתכלים במראה ורואים את הקמט, את השיער שהשתנה, את מה שהיינו רוצים לתקן, ושוכחים להסתכל על כל מה שהגוף שלנו עבר בשבילנו.

וכאן מתחילה הבעיה:

מה שאנחנו נותנים לו את תשומת הלב שלנו — גדל בתודעה שלנו.

אם כל היום נחפש את מה שחסר, תמיד נמצא עוד משהו שחסר. אם נחפש את מי שפגע בנו, נמצא עוד סיבות לכעוס. אם נחפש למה החיים לא הוגנים, נמצא מלא הוכחות לכך.

אבל אפשר לבחור אחרת…

לא להתעלם מהקושי

לא להעמיד פנים שהכול מושלם. אלא פשוט לא לתת לחושך את כל הבמה.

עברנו פרידה? מותר לכאוב. אבל אולי במקום לשאול רק “למה הוא/היא עזבו אותי?” אפשר להתחיל לשאול: “מה אני רוצה לבנות עכשיו עבור עצמי?”

פוטרנו מהעבודה? מותר לפחד. אבל אולי לצד הפחד אפשר לשאול: “האם זו הזדמנות לעשות משהו שכבר הרבה זמן רציתי ולא העזתי?”

הילדים גדלו ועזבו את הבית? אפשר להרגיש את הריק. אבל אפשר גם לשאול: “ומה אני רוצה למלא עכשיו בחיים שלי?”

הגיל משתנה? החיים משתנים?

במקום להילחם ללא הפסקה במה שהיה — אולי הגיע הזמן לראות את זה כהזדמנות, לראות את החצי כוס המלאה, מה עדיין אפשרי.

כי יש הבדל עצום בין אדם שאומר: “החיים שלי כבר לא כמו פעם” לבין אדם שאומר: “החיים שלי השתנו. עכשיו אני רוצה לגלות מה אפשר ליצור מהם.”

אל תבלבלו בין התבוננות במציאות לבין התמקדות בחסר.

תראו את האתגר — אבל אל תהפכו אותה לזהות שלכם. תכירו בכאב — אבל אל תבנו בו בית. תלמדו מהעבר — אבל אל תגורו בו.

הרימו את העיניים. יש דברים שעוד לא קרו. יש אנשים שעוד לא פגשנו. יש הזדמנויות שעוד לא הגיעו. יש חלקים בעצמנו שעוד לא גילינו.

ואולי הדבר החשוב ביותר הוא לזכור:

האור לא תמיד מגיע כשהחושך נעלם. לפעמים האור מגיע ברגע שבו אנחנו מפסיקים לבהות בחושך ומתחילים לחפש אותו.

בכל פעם שאנחנו תופסים את עצמנו חושבים “מה לא בסדר?” נעצור ונשאל: “מה כן אפשרי מכאן?”

כי לא תמיד אנחנו יכולים לבחור את מה שקורה לנו.

אבל אנחנו כן יכולים לבחור לאן אנחנו מפנים את המבט. ושם מתחיל השינוי❤️

מבוסס על דבריו של סרי אורובינדו